לאחר ערעור לבית המשפט המחוזי, שוב פוסק בית המשפט לטובת הורי הבן שנהרג.
בית המשפט המחוזי מרכז־לוד
עמ״ש 7457-05-15 א׳ נ׳ מ’
| לפני: | כבוד השופט אילן ש’ שילה, סג״נ – אב״ד כבוד השופטת מיכל נד״ב כבוד השופט ד״ר שמואל בורנשטיין |
| מערערת: | מ’ א’ ב״כ עו״ד דיאנה הר-אבן |
| נגד | |
| משיבים: | 1. ה’ מ’ 2. ר’ מ’ ב״כ עו״ד דורית ארבל 3. מרכז רפואי שיבא תל השומר 4. פרקליטות מחוז מרכז ב״כ עו״ד אורלי לוי מנצור |
מיני-רציו:
* ביהמ”ש המחוזי אישר את פס”ד של ביהמ”ש לענייני משפחה הקובע כי הוריו של מנוח שניטל מגופו זרע לאחר מותו, רשאים לעשות שימוש בזרעו לשם הפריית אישה זרה שהסכימה לך, המוכנה להרות מזרעו ולגדל את פרי בטנה, כאשר המשיבים יהיו לוולד לסב ולסבתא. זאת חרף התנגדות אלמנת המנוח, לעשות שימוש כלשהו בזרע.
* משפחה – הורות – הפריה לאחר פטירה.
ערעור העוסק בסוגיה מה יעשה בזרעו של מנוח, שניטל מגופו לאחר מותו לבקשת המערערת והמשיבים (אלמנתו והוריו בהתאמה). המנוח נהרג בתאונת דרכים בגיל 28 , לפני כ 11- שנים. המשיבים, שהבינו כי המערערת לא תעשה שימוש בזרע מבקשים להקים לו זרע מזרעו, ולשם כך אף איתרו אם מיועדת, המוכנה להרות מזרעו ולגדל את פרי בטנה, כאשר המשיבים יהיו לוולד לסב ולסבתא. המערערת, שהקימה בינתיים משפחה חדשה, מתנגדת לעשות שימוש כלשהו בזרע. בית משפט קמא קיבל את התביעה, וקבע כי המשיבים זכאים להחליט בדבר השימוש שייעשה ב 9 מתוך 19 המבחנות (המשיבים הם שביקשו לקבל מחצית ממבחנות הזרע, כנראה על יסוד ההנחה המוטעית שחלים בעניין זה דיני הירושה, אך הוסכם על המערערת כי דין אחד לכל המבחנות).
ביהמ”ש המחוזי דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
הבקשה לשימוש בזרע של אדם לאחר מותו היא סוגיה שטרם ניתן לה מענה בחקיקה. כיוון שכך גובשו בסוגיה הנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2003 , בעניין ״נטילת זרע לאחר המוות ושימוש בו״. לגישת ביהמ”ש בדרך כלל ראוי לצעוד בנתיבים שהתוו ההנחיות, כמובן תוך בחינה של כל מקרה ומקרה לגופו (כפי שאף הוצע בהנחיות), ותוך התחשבות בהתפתחויות המדעיות והאחרות שחלו מאז כתיבת ההנחיות. כך גם יש בדרך כלל
מקום לבחון וללמוד את פסיקת בתי המשפט למשפחה שעסקה לא אחת בנושא.
ההנחיות קובעות, בין השאר, כי שימוש בתאי זרע של אדם שנפטר ייעשה על פי רצונו המשוער. עוד קובעות ההנחיות כי אין ליתן מעמד חוקי להורי הנפטר ״ליתן הסכמה … או להתנגד”. בהקשר זה פוסק ביהמ”ש, בדומה לשורה של פס”ד שניתנו בביהמ”ש לענייני משפחה, כי מצווים אנו לכבד את רצון המת, וכי אין בהנחיות כדי למנוע מהוריו של נפטר מעמד שיביא לכיבוד רצונו, הן בנסיבות שבהן אין בת זוג לנפטר, הן כאשר בת הזוג אינה מעוניינת להרות מזרעו.
ביהמ”ש מוסיף, כי מצב דברים כבענייננו, כאשר בת זוגו של המנוח לא מוכנה להרות מזרעו של המנוח, מדובר במצב דברים שלא נחזה בהנחיות. לגישת ביהמ”ש במצב דברים שכזה אין לבת הזוג מעמד להתנגד, אלא רק להעיד על רצונו של המנוח. בסוגיית ההתיישנות ביהמ”ש קובע כי עילת התביעה לא נולדה בעת מותו של המנוח, אלא רק כאשר התברר שאין המערערת רוצה להרות מהזרע.
לגופו של עניין, אין חולק כי השאלה המרכזית שבה תיפול ההכרעה היא מה היה רצונו של המנוח? בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי על יסוד הראיות, שאהבתו של המנוח לילדים ורצונו בילדים היו נטועים בו, אפילו היה נגזר עליו שלא להביאם עם המשיבה יחד, כגון אילו נפרד ממנה כפי שקרה בעבר לא אחת. לא נמצאה עילה להתערב בממצא זה המתיישב עם הראיות ועם הגיון הדברים. בהקשר זה מבהיר ביהמ”ש כי השאלה הנשאלת היא לא מה היה המנוח רוצה כאשר חי עם המערערת וציפה לשנים ארוכות של זוגיות ואהבה, אלא מה היה רוצה אילו יכול היה לדעת את דבר מותו הקרב, ואת אי הסכמתה של אשתו-אלמנתו להרות מזרעו, להקים לו זרע ולממש את רצונו להוליד ילדים.
לפיכך ונוכח כך שבתי המשפט הכירו גם בזכותם של הורים לעשות שימוש בזרע של בנם המנוח, במקרים בהם שוכנעו שזה היה רצונו של המנוח, ובחלק מהמקרים בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, הרי שגם בענייננו יש להתיר למשיבים לעשות שימוש בזרעו של בנם המנוח ולא לאפשר את השחתתו. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור ולקיים את פסק דינו של בית משפט קמא, כפוף להסכמת בעלי הדין כי המשיבים זכאים לקבל את כל
המבחנות שבהן זרעו של המנוח ולא רק את מחציתן.
