בבית הדין הרבני האזורי נתניה
לפני כבוד הדיינים: הרב שניאור פרדס – אב"ד
התובע: י.ל (ע"י ב"כ עו"ד דורית ארבל)
נגד
הנתבעת: א.ל (ע"י ב"כ עו"ד –)
הנדון: גירושין, חלוקת רכוש – כריכה, צווים אחרים
החלטה
לעיני ביה"ד בקשות ותגובות הצדדים לעניין הסמכות.
ביה"ד קובע בצורה חד משמעית שהסמכות בתביעת הגירושין הכרוכה מסורה לביה"ד ע"פ כל דין. טענות האשה בעניין גובלות בחוסר תום לב קיצוני.
להלן בקצרה סדר הדברים הדרוש להבנת העניין:
- 10.11.16 נפתח הליך ליישוב סכסוך בביהמ"ש ע"י האשה.
- 29.12.16 ההליך נסגר בהחלטה של ביהמ"ש. באותו תאריך האשה הגישה בקשה לשמירת זכויות ע"פ סעיף 11 לחוק יחסי ממון. לא הוגשה תביעה עיקרית לחלוקת רכוש וכן לא הוגשה, בסופו של דבר, בקשה לסעד זמני.
- 19.1.17 הוגשה תביעת גירושין כרוכה של הבעל. תביעת גירושין מפורטת עם עילות הגירושין לדעתו, פירוט הרכוש והסעדים המתבקשים כולל פירוק שיתוף בדירת הצדדים.
- 31.1.17 הוגשה תגובת האשה על חוסר סמכות של ביה"ד בעקבות התביעה לשמירת זכויות דלעיל.
- באותו תאריך, האשה פתחה תביעה לשלום בית ובמסגרתה עתרה לעיכוב פירוק השיתוף בבית הצדדים.
ובכן, לעניין סמכות השיפוט נציין בקצרה שכבר נקבע כהלכה פסוקה שתביעה לשמירת זכויות אינה בגדר תביעה עיקרית לעניין קניית סמכות. לעניין זה ראה פסק דינו של בי"ד אזורי חיפה תיק 1־24־9840 שם הוסבר כי:
כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו… לפיכך, אילו היתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בעניני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל.
ובתיק נוסף בבי"ד אזורי חיפה, תיק 1337־24־1 נכתב:
שנית, והיא העיקר, תביעה לשמירת זכויות ברכוש, מעצם טיבה וטבעה, אינה בגדר תביעה עיקרית. זוהי תביעה לסעד ביניים, אשר כשלעצמה אינה יכולה להקנות לבית המשפט סמכות לדון במכלול עניני הרכוש. בפרט אין היא יכולה להקנות לבית המשפט סמכות בתביעה שאינה מונחת בפניו והיא התביעה לפירוק שיתוף. ראוי לומר, כי ממכלול טענות האשה עולה שהיא אינה מעוניינת כלל בפירוק השיתוף ברכוש, וקשה אם כן לשומעה בטענה שהיא כביכול תבעה בענין זה קודם לכן בבית המשפט.
כך קבע גם בית הדין הרבני הגדול, בתיק ערעור 1700־21־1 (תשס"ח־2007) ; ובי"ד אזורי נתניה, תיק 3275־24־1 (תשס"ח־2008) ; וראה בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בג"ץ 58/08), בו ביהמ"ש עסק בקביעותיו אלה של ביה"ד הרבני, אך לא ראה מקום להכריע בדבר.
גם בהמשך לא הוגשה כל תביעה לחלוקת רכוש ע"י האשה כפי שניתן היה לצפות ככל והיה אכן מדובר בתביעת רכוש עיקרית של האשה ומצד שני לא הוגשה בקשה לסעד זמני כלשהי.
יתירה מכך, עיון בכתב התביעה של האשה לביהמ"ש מלמד שלא הובאה כל אסמכתא ל"הברחת הרכוש" שמתבצעת כביכול ע"י הבעל או לעילה מבוססת כלשהי שבשלה נוצר צורך לשמירת זכויות. ומצד שני, למרות פתיחת התיק ליישוב סכסוך ע"י האשה ולמרות בקשתה לסעד זמני, פתחה האשה תביעה לשלום בית (במטרה לעכב פירוק שיתוף) ולמזונות בביה"ד בלא לתת הסבר כיצד מתיישב הדבר עם ההליכים שפתחה בביהמ"ש.
הרושם הנוצר מהתנהלות האשה וב"כ הוא של התנהלות בחוסר תום לב קיצוני ונסיון לרקוד על כל החתונות (או הגירושין) במטרה לתפוס סמכות בכל מקום שהדבר יביא תועלת למאבקה אף על חשבון כנות ותום לב.
לאור הנ"ל, ביה"ד קובע כי הסמכות בתביעת הגירושין ובכרוך כולל הרכוש מוקנית לביה"ד כדין.
ניתן ביום כ' בשבט התשע"ז (16/02/2017).
הרב שניאור פרדס – אב"ד